דפיקה בדלת.
יניב (שם בדוי), תלמיד כיתה ט', עמד בפתח חדרי ועיניו היו עצובות.
המבט שלו היה שונה מהמוכר לי ממסדרונות בית הספר ומהשיחות שלי איתו כיועצת חינוכית.
"מה קורה יניב?" שאלתי.
"אני לא יודע" הוא ענה, "אמרתי משהו בשיעור וכולם צחקו, ואז המורה "העיפה" אותי החוצה. החלטתי לבוא לדבר איתך…"
הוא השפיל את עיניו והשתתק.
אחרי דקה לחש: "מה כבר אמרתי? מה אני אשם שהם התפוצצו מצחוק?
אמרתי לך כבר, אז בשיחה הקודמת שלנו, לאחר שאובחנתי כילד עם בעיות של קשב וריכוז, זה קורה לי כל הזמן… אין לי כוח יותר.
אני לא מבין למה תמיד המורים "נטפלים" אלי…"
ילדים עם הפרעת קשב חשים פעמים רבות במהלך היום מבולבלים ומתקשים לראות את הקשר בין הסיבה לתוצאה של דברים הקורים להם.
הפרעת קשב גורמת אצל רבים לתגובות אימפולסיביות; הם קודם מגיבים ורק אחר כך חושבים.
לעיתים, הם מתקשים לקחת אחריות על תוצאות תגובותיהם ונוטים לפרשנות שלילית ולהאשמת האחר, עקב קשיים במיומנויות חברתיות.
לעיתים, הדרך שלהם להתמודד עם האתגרים השונים היא בהתנהגות שנתפסת כליצנית והם הופכים להיות "ליצני הכיתה".
מסכת הליצן שהם עוטים, נתפסת לגביהם כמנגנון הגנתי, שנועד להסתיר את פחדיהם, את חוסר ביטחונם ואת הדימוי העצמי הנמוך שלהם.
חשוב לדעת כי קיים פער גדול בין השמחה והעליצות שילד כזה מפגין כלפי חוץ לבין מה שמתחולל בתוכו.
לרוב, הליצן השמח הינו ליצן עצוב.
לעיתים, הם מנסים דרך הליצנות, ההשתטות ועשיית תנועות מצחיקות לזכות באהדה מילדי כיתתם וכאשר הילדים פורצים בצחוק, הם מרגישים שהם זוכים לתשומת לב, לה הם משוועים כל כך.
לעיתים, התחושה שלהם היא שרק כך "רואים" אותם ותחושת השייכות מתקיימת בדרך זו.
הילד מקבל "תפקיד": "ליצן הכיתה", זה שתמיד מצחיק את כולם. לעיתים גם כשהוא מרגיש שלא מתאים לו להצחיק, הוא יודע שהחברים מצפים ממנו שיצחיק ויעשה שטויות והוא מרגיש שהוא חייב להמשיך בתפקיד זה.
ישנם ילדים שמסיכת הליצן, אותה הם עוטים בחברה, משמשת עבורם כמנגנון הגנה מול ציפיות שהם מפחדים שלא יצליחו לעמוד בהן, וכך, כאשר הם נתפסים כ"ליצנים" וכפחות רציניים, הוריהם ומוריהם יצפו מהם פחות ואז הם פחות יאכזבו את עצמם ואת האחרים.
אצל חלק מהילדים, ההתנהגות הליצנית היא דרך להימנע מתחושות הכישלון והמבוכה סביב הלמידה.
ילדים אלו מבינים שהדרך שלהם להימלט מחוויות המבוכה כשלא הכינו שיעורים, כשהם אינם מבינים את החומר או כשהם צריכים לעמוד מובכים מול שאלה שאינם יודעים לענות עליה, היא להיות הליצן, "לזרוק" בדיחות ואז הם יוצאו מהכיתה ולא ייחשפו בפני ילדי הכיתה כתלמידים חלשים.
פעמים רבות, ילדים אלו צוחקים בצורה מוגזמת על הכל, כולל על עצמם ומבליטים ללא צורך את החסרונות שלהם, ובכך הם סבורים שהם חוסכים מעצמם את העלבון ואת ההצקה האפשרית מצד ילדים אחרים.
ילדים עם הערכה עצמית נמוכה בדרך כלל, נשענים על התנהגויות אשר מגבירות את החוויה השלילית שלהם כגון: ויתור, הימנעות, רמייה, ליצנות, הכחשה ולעיתים הם עושים שימוש בתירוצים כדי להימנע מתגובות מהסביבה של כעס, אכזבה, האשמה וכישלון.
החוויה שהם מסתובבים עימה פעמים רבות, היא של דחייה, חוסר שליטה ותחושה שהם פחות מוצלחים מחבריהם ואחיהם.
לתחושת הכישלון המלווה את הילדים עם הפרעת הקשב וההערכה העצמית הנמוכה, יש משמעות רבה, הן על התפקוד היומיומי והן על הרווחה הנפשית שלהם.
משאלת הלב של "ליצן הכיתה", שמצחיק את כולם, היא מה שכל ילד רוצה וצריך – להרגיש אהוב, רצוי ויכול.
ילדים עם הפרעת קשב, שכל כך מתקשים ומרגישים אבודים בים הרעשים שמציף אותם, דווקא הם זקוקים עוד יותר לקבלה, לתמיכה, לאהבה ולעידוד.
חשוב לדעת שלסביבה, ובעיקר למבוגרים משמעותיים בחייו של הילד, יש השפעה משמעותית בבניית הערך והדימוי העצמי שלו.
כל ילד זקוק להורה אוהב, שיאמין בו ללא התניה הקשורה להתנהגותו ומעשיו. ילד שחווה אמון של הוריו בו, מפתח את האמון שלו בעצמו. חשוב לזכור שילדים עם הפרעת קשב זקוקים לאהבה זו "כמו אוויר לנשימה".
לעידוד ישנה השפעה משמעותית על הילד בחיזוק הביטחון העצמי ולכן חשוב להרבות לעודד את ילדכם ולהעניק לו חיזוקים על כל מאמץ וכל עשייה, ללא קשר לתוצאה.
סביבה המאפשרת, המעודדת, המחזקת והמותאמת לקשייו של הילד עם הפרעת הקשב, מגבירה את הסיכויים של הילד לחוות הצלחות על מאמציו ועל כישוריו ובכך לשפר את הדימוי, הביטחון העצמי ואת תחושת המסוגלות העצמית שלו, שהינה חשובה ומשמעותית, וכשזה יקרה, הוא יוכל להסיר מעליו את אט-אט את מסכת "ליצן הכיתה".