במקרים בהם הילד אינו לומד לקבל את הכישלון כחלק מהחיים, הוא לא יעמיד לעצמו יעדים, יישאר באזור הנוחות שלו ולא יתקדם.
מרגע שאנחנו הופכים להורים, אנחנו רוצים שילדינו ירגישו שמחה, סיפוק ועונג ושיהיה להם רק קל וטוב.
הנטייה הטבעית שלנו כהורים היא לרצות לגונן על ילדינו ולחסוך מהם עלבונות, פגיעה, תסכולים ומכשולים.
פעמים רבות, מרוב שאנחנו רוצים לגונן עליהם, אנחנו יוצרים מצב הפוך, בו שככל שהילד נמנע מחוויות לא נעימות, הוא פחות מאמין ביכולותיו להתמודד איתן, להצליח להתגבר עליהן וכך יותר קשה לו להתמודד כשהוא בכל זאת פוגש את האתגר, הקושי, התסכול והמכשול.
בסיטואציה זו, הילד מעדיף להישאר במקום בטוח ולא להסתכן באפשרות שיכשל ולכן יגיב בהימנעות. במקרים בהם הילד אינו לומד לקבל את הכישלון כחלק מהחיים, הוא לא יעמיד לעצמו יעדים, יישאר באזור הנוחות שלו ולא יתאמץ וכך, הדימוי העצמי הנמוך שלו יהפוך לעוד יותר נמוך.
לפי התפיסה האדלריאנית: "תסכול הוא מנוף לצמיחה". אדלר האמין שהטבע נוטע בילדים את השאיפה להתגבר על מכשולים.
העמדה ההורית לגבי הכישלון היא חשובה ביותר. חשוב לדעת שהילדים לומדים מהו היחס שלכם, ההורים, לכישלונותיהם, באמצעות היחס והתגובה שלכם להצלחותיהם. כאשר הורים מעצימים ו"מקדשים" את ההצלחות ומקומו של הילד אצל הוריו תלוי בהישגיו, הוא יכול לחוש שאסור לו להיכשל מחשש שיאבד את אהבת הוריו.
חשוב לזכור כי כישלונות הם חלק מהמציאות שאנו חיים בה, הם חשובים מאוד לתהליך למידה וצמיחה וכן מספקים נקודת מבט אמיתית עבור הילד על עצמו ועל העולם. כמו כן, הם מאלצים את הילד להתמודד עם פחדים, מכשולים ואתגרים ולחזק את "עמוד השידרה" הפנימי שלו.
ילדים שחוו במסגרת הבית תחושות של הצלחה, הכלה והערכה, יפתחו חוסן עצמי גבוה ולא יחששו להעמיד לעצמם אתגרים חדשים, גם אם לא יחושו שההצלחה מובטחת להם באופן וודאי.
ילדים הגדלים בחוויה כזאת ירגישו מספיק בטוחים להתמודד עם מצבי חיים משתנים וגם אם יכשלו, הם ירגישו שהם נמצאים בסביבה מוגנת ומכילה הדואגת לשלומם וביטחונם וירגישו שהם "שווים". הם אינם תופסים את עצמם ככישלון או נבהלים כאשר הם נכשלים, ומסוגלים לסלוח לעצמם ולהמשיך לנסות שוב להתמודד עם כל אתגרי החיים, החושפים אותם להצלחות, אך גם לאכזבות ותסכולים.
כך ניתן לסייע לילדינו להתמודד עם חווית התסכול והכישלון:
כהורים אל תייפו – התפקיד שלנו לחזק, לעודד, להאמין ולקבל ללא תנאי את הילד, כדי שיוכל לעמוד בקשיים ולהתמודד עם הכישלונות שהם חלק מהחיים. כשהילד חווה כישלון, נסו להימנע מ"לרכך" את התחושה או לייפות את המציאות עבורו, להסיח את דעתו או לתת לו פרס.
סייעו לו לראות את הכישלון באופן פרופורציונאלי ונקודתי ונרמלו אותו. הגיבו באופן אמפטי ונסו לחשוב עימו על אפשרויות ודרכים שאפשר לשנות ולשפר לקראת ההתמודדות והאתגר הבא.
עידוד: עודדו את ילדכם על התנסותו. חזקו, שבחו והעניקו תשומת לב על התהליך, המאמץ וההשקעה ולא רק על התוצאה.
מודל הורי: התבוננו בעצמכם! כיצד אתם מתייחסים כאשר אתם נכשלים או מתוסכלים.
האם אתם ביקורתיים, שיפוטיים ונוקשים כלפי עצמכם או חומלים ונוטים בקבלה, בחמלה ובסלחנות כלפי עצמכם. זכרו! הילדים לומדים מכם כיצד להתייחס לכל דבר, כך גם לגבי תגובה לתסכול, קושי וכישלון.
בדקו את עצמכם: כיצד אתם מרגישים עם הכישלון של ילדכם? האם אתם רואים את כישלונו של ילדכם ככישלון שלכם כאדם וכהורה?
כשהילד מרגיש את הציפייה מהוריו להצלחה ואת האכזבה שלו מכישלונו, סביר להניח שהוא יפתח מנגנון הגנה של הימנעות מלהתנסות באתגרים וקשיים מהחשש להיכשל ולאכזב את הוריו ולאבד את אהבתם כלפיו.
כשאנחנו עוזרים לילדים שלנו לא להתייחס ולראות את הכישלון כאסון, אלא כמורה טוב לחיים, אנו מספקים להם אישור לנסות ולצמוח ולקבל את הכוח להתקדם ולרכוש את המיומנויות הנדרשות לעמוד מול אתגרים וכישלונות.
אנחנו, ההורים, רוצים לתת הטוב ביותר לילדינו כדי שיהיו מאושרים תמיד ושלא יהיה להם קשה מידי.
חשוב שנזכור ש"קשה" הוא לא בהכרח שלילי ושעלינו לאפשר לעצמנו כהורים ולילדינו להתמודד עם אתגרים שונים גם כאשר הינם מתוסכלים וגם אם ההצלחה אינה וודאית.
גישה הורית המאפשרת לילדים להתמודד עם אתגרים מבלי "לסלול" להם את הדרך מול כל אתגר ולהגן עליהם מפני חוויות לא נעימות, מסייעת לילדינו להתפתח לבוגרים עם תפיסת מסוגלות עצמית גבוהה, חוסן נפשי ויכולת להתמודד בצורה מיטבית עם מכשולים וקשיים שהחיים מזמנים להם.